אל בבל אל ארץ כשדים. על בבל ועל ארץ כשדים:
הגידו. אתם המבשרים חדשות הגידו בין עכו״ם בשורה זו מחורבן בבל כי לשמחה יחשב להם על כי הם החריבו עמים רבים: ושאו נס. למען יאספו כולם וישמעו: אל תכחדו. אל תעלימו דבר מה מגודל החורבן: הוביש בל. הפסל בל נתבייש ומרודך נשבר ולא יוכלו להציל את עמם: הובישו וכו׳. כל הפסילים נתביישו ונשברו:
גוי מצפון. הם מדי ופרס השוכנים בפאת צפון במקצוע צפונית מזרחית: נדו הלכו. נדו משם והלכו בגולה:
בני ישראל. הם הנשארים בארץ אחרי גלות עשרת השבטים ונטפלו עם בני יהודה ובנימין וגלו עמהם לבבל: המה וכו׳. ר״ל בני ישראל ובני יהודה יבואו יחד: הלוך ובכו ילכו. בתשובה ובתחנונים ילכו ואת ה׳ יבקשו לשאול ממנו עזר ודרך מצלחת:
ציון ישאלו. את הדרך ההולך לציון ויסבו פניהם דרך פה: בואו. ר״ל אמרו אלו לאלו באו והתחברו אל ה׳ בברית המתקיים עד עולם ולא תשכח עוד:
צאן אובדות. הוא מאמר הנביא בשם ה׳ שאמר הנה עד הנה היו עמי כצאן האבוד מן העדר כי גדוליהם הנהיגום בדרך תועה ועזבום ללכת בדרכי לבם לעלות בהרים ר״ל פנו מדרך ה׳ וגדוליהם התעום ללכת בדרך רע: מהר. ולכן הלכו מהר אל גבעה ושכחו מקום רבצם ורצה לומר לכן הלכו בגולה על ההרים ונגרשו מארצם:
כל מוצאיהם. ר״ל והיו כצאן התועה ומופקר שכל המוצא אותם יאכלם: וצריהם. האויבים אמרו לא יהיה לנו אשמה על מה שאנו אוכלים אותם בעבור אשר חטאו לה׳ שהוא נוה ומקוה הצדק כולו והוא תוחלת אבותיהם והוא מילא תקותם ושמו הוא ה׳ המורה שהוא מושל בכל והואיל וחטאו לו ראוים המה לאבדון ולא נאשם בהם:
נודו. ומעתה נודו מתוך בבל: כעתודים. מהרו ללכת משם כמו העתודים ההולכים לפני שאר הצאן ר״ל אף אם רבים ישארו בבבל אתם השבים מהרו ללכת:
מארץ צפון. הם מדי ופרס: וערכו לה. יערכו עליה מלחמה ומשם ממקום שיערכו עליה משם תלכד ולא יצטרכו ללכת ממקום אל מקום: חציו. של הקהל ההוא יהיו כגבור המשכיל והורג אנשים שלא ישוב ריקם מבלי להמית את מי כן יהיו כל חצי הקהל ההוא:
ישבעו. ר״ל הרבה שלל ישללו בה:
כי תשמחו. אשר תשמחו עד הנה אתם השוסים את נחלתי: כי תפושו. כי אז הייתם פשים ורבים בטוב ארצי כעגלה הדשה ואוכלת מדישה: ותצהלו כאבירים. הרימו קול גדול של שמחה כמו הסוסים החזקים המרימים קול שמחה:
בושה אמכם. אבל מעתה בושה אמכם בבל אשר ילדה בנים לבהלה: חפרה יולדתכם. כפל הדבר במ״ש: הנה אחרית גוים. ר״ל הבושה תהיה על כי הנה אחרית הכשדים בניה תהיה חסר מטובה כמדבר ציה וערבה וכפל המלות בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב):
מקצף ה׳. על כי ה׳ קצף על בבל לכן לא תהיה עוד מיושבת וכל העובר עליה יתמה וישרוק:
ערכו על בבל. מכל סביבה ערכו מלחמה על בבל: ידו אליה. השליכו חצים אליה: אל תחמלו. לא תחוסו על החץ לאמר אולי לא יכה אדם וילך לבטלה: כי לה׳ חטאה. ולכן תצלחו בה וכל החצים שתשליכו שמה יהרגו אנשים:
הריעו. להבהיל את העם הריעו עליה מסביב: נתנה ידה. כדרך אדם הנופל המושיט יד למי שאצלו לעזור לו ולהקימו וכן מצרים נתנו יד (איכה ה): נפלו אשיותיה. נפלו יסודות חומות העיר: כי נקמת. על כי היא נקמת ה׳ לכן הנקמו בה וכאשר עשתה לישראל כן עשו לה:
כרתו. ר״ל לא ימצא עוד בבבל זורע שדות ואוחז מגל בעת הקציר כי תהיה שממה ולא יזרע שמה: מפני חרב היונה. מפני חרב האויב המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון יפנו משם השכירים עובדי האדמה וינוסו כ״א לעמו ולארצו אשר באו משם:
שה פזורה ישראל. הנה ישראל היה כשה פזורה ופרודה מן העדר אשר אריות הדיחו אותה והבריחוה מעדרה כי כן הדיחו אותו מארצו: הראשון. המדיח הראשון אכל בשרו והוא מלך אשור שגלה עשרת השבטים: וזה האחרון. זה המדיח האחרון שבר עצמותיו והוא נ״נ מלך בבל שגלה יהודה ובנימין:
הנני פוקד. אשגיח להביא גמול על בבל וכו׳:
ושובבתי. ר״ל עוד יבא זמן בימי המשיח שאשיב אותו אל נוהו וירעה במרעה הכרמל והבשן שהמה מקום מרעה שמן ולפי שהמשילם לשה אמר לשון הנופל בשה: תשבע נפשו. מרוב המרעה המצוי שם:
יבוקש. אף אם יבוקש לא יהיה: לאשר אשאיר. לאלו שאשאיר מהם אסלח לעונם כי יהיו נמרקים בקושי השעבוד וילכו להם:
על הארץ מרתים. חזר לדבריו הראשונים אמר אל מול המחריב את בבל עלה למלחמה על הארץ שמרדה ופשעה בכל העובדי כוכבים והיא בבל: ואל יושבי פקוד. שם עיר מערי בבל כמ״ש פקוד ושוע וקוע (יחזקאל כג) או על בבל יאמר וקראה כן לפי שבא עת לפקוד ולזכור עוונה: חרוב. תחרב אותה והנסים רדוף אחריהם והחרימם: ועשה וכו׳. חזר לזרזו:
בארץ. נשמע בארץ בבל:
איך נגדע. איך נכרת בבל שהיה משבר ומפוצץ כל הארץ, כפטיש המפוצץ סלע: לשמה. לתמהון היתה בין העובדי כוכבים כולם יתמהו על חורבנה:
יקושתי. הכנתי לך מוקש וגם נלכדת בה ולא ידעת להשמר ממנה כי פתאום באה: התגרית. עם ה׳ עשית תגר ומלחמה כי עמו טבחת ולא חמלת:
את כלי זעמו. הם פרס ומדי ור״ל המקום העיר לבם לבוא על בבל להשחיתה: כי מלאכה היא לאד׳. השחתת ארץ כשדים היא דבר שליחות של ה׳:
בואו לה מקץ. מקצה המדינה בואו להלחם בה פתאום עד לא יכונו למלחמה: פתחו מאבוסיה. לקחת התבואות האצורים שמה: סלוה. רמסו אנשיה כמו שרומסים על אגודות שבלים לדושם להוציא התבואה: והחרימוה. אבדו וכלו אנשיה:
חרבו. הרגו בחרב: כל פריה. הם השרים: ירדו לטבח. כפל הדבר במ״ש: הוי עליהם. אוי להם כי בא יום גמולם עת זכרון עוונם:
קול נסים. הנה נשמע קול מאנשי ישראל הנסים מבבל ובאים להגיד בציון את נקמת ה׳ וחוזר ומפרש את נקמת היכלו שלקח נקם מיד בבל:
השמיעו. התאספו אל בבל רובי חצים כל דורכי קשת חנו עליה מסביב למען לא יהיה לה פליטה לבל יוכל מי לברוח: ככל אשר עשתה. לישראל כן עשו לה: זדה. הרשיעה אל ה׳:
לכן. הואיל וזדה אל ה׳ לכן יפלו וכו׳:
הנני אליך זדון. אתה בלשצר איש זדון הנה אני אלחם עליך כי בא יום תשלום גמולך עת זכרון עוונך:
וכשל זדון. בלשצר יהרג: ואין לו מקום. ר״ל לא ימלוך מי מזרעו בבבל: סביבותיו. סביבות עריו:
עשוקים וכו׳: יחדיו. ר״ל כמו שנעשקו עשרת השבטים על ידי אשור כן נעשקו בני יהודה על ידי מלך בבל: וכל שוביהם. כמו אשור כן בבל החזיקה בהם וממאנים לשלחם חפשי:
גאלם חזק. אם כי אינם משלחים מרצונם הנה גאלם חזק והוא יריב את ריבם ויאבד את בבל ויצאו הגולים חפשי: למען הרגיע. למען יהיה מרגוע בכל הארץ יביא רוגז וחרדה על יושבי בבל ולא יוסיפו למשול בעמים:
חרב על כשדים. חרב תבוא על הכשדים:
אל הבדים. אל הקוסמים שבודים דברים מלבם: ונאלו. יסכלו בעצתם ולא ידעו במה ינצלו:
ואל רכבו. קבוצת אנשי הרכב: ואל כל הערב. תערובות האומות שהיו יושבים בבבל: והיו לנשים. יהיו תשושי כח כנשים: חרב אל אוצרותיה. אנשי חרב יבואו אל אוצרותיה ויבוזו אותה:
חורב. לפי שנהר פרת היה עובר בבבל והיה משקה שדותם כנילוס במצרים לכן אמר שיבוא חורב אל מימיה ויבשו: כי ארץ פסילים היא. הרבה פסילים עשו לעבודת כוכבים: ובאימים יתהוללו. משתטים ומשתגעים עם העבודת כוכבים שלהם ויקרא העבודת כוכבים אימים כי מביאים אימה על עובדיהם וכאשר יקרא מפלצת כמ״ש אשר עשתה מפלצת לאשרה (מ״א ט״ו):
לכן. הואיל והיו כ״כ דבוקים בעבודת הצורות לכן תהיה לחרבה ושם ישבו ציים עם איים שדרכם לשכון בחרבות: ולא תשב. לא תהיה עוד מיושבת עד עולם: עד דור ודור. עד שיכלו כל ימי הדורות וכפל הדבר במ״ש:
כמהפכת. תהיה כמו ההפכה אשר הפך אלהים את סדום ואת עמורה ואת שכניה: ולא יגור. אף דרך עראי:
מצפון. מדי ופרס המה מצפון בבל במקצוע צפונית מזרחית: רבים. רצה לומר גדולים כמו ורבי המלך (לעיל מא): מירכתי ארץ. מסוף הארץ ר״ל ממרחק:
כים יהמה. כמו הים כשיהמה בעת יסוער הרוח: ערוך כאיש. ערוך בכלי זיין כאיש גבור שיורד במלחמה: עליך. ר״ל ועליך יבואו:
את שמעם. את שמע גבורתם: ורפו ידיו. ידיו נעשו רפויים מלהלחם למולם החזיקתהו. הצרה אחזה אותו והיה לו חיל כיולדה:
הנה כאריה. האויב הבא עליה יעלה בחזקה רבה כמו שיעלה האריה מגאון הירדן ממקום רבצו אל נוה איתן ר״ל אל מדור הרועה המחוזק בבשר כי זהו איתנו וטובו: כי ארגיעה. כי חפצי להשקיט ולהרגיע את ישראל ואריץ אותם מעל ארץ בבל לשוב לארצם ולכן אצוה עליה להשחיתם את מי שאבחר בו: כי מי כמוני. שיוכל למחות בידי: ומי יועידני. מי יקבע עמדי זמן מיועד להלחם בי: ומי זה רועה. מי הוא הרועה אשר יעמוד לפני להציל צאנו מידי ר״ל מי הוא הרועה שיציל עמו מידי וכפל הדבר במ״ש:
לכן. הואיל ואין מי ימחה בידו וכן תקום לכן שמעו וכו׳: אם לא. הוא ענין שבועה ור״ל העצה היא בשבועה אשר צעירי הצאן יגררום מארצם והוא פרס שהוא הצעיר בבני יפת כי ארז״ל תירס הוא פרס (יומא י): אם לא ישים. בשבועה אשר יעשה את כל נוה ונוה שממה: עליהם. ר״ל לפניהם בעל כרחם:
מקול נתפשה. מקול השמועה אשר נתפשה בבל תרעש הארץ כי יפחדו שלא יקרה להם כמקרם: וזעקה. קול זעקת בבל יהיה נשמע בין העמים:
